על שיער ארוך ומוסיקת רוק

המוסיקה ללב היא חודרת שר פעם צביקה פיק וצדק. מוסיקה היא הדבר המיוחד הזה שמתקבל כשצלילים מחליטים לעמוד זה לצד זה ולנגן. מוסיקאים הם אנשים מיוחדים מאד ללא ספק. אפשר ממש לסווג ותם לז’אנרים שונים לא רק על פי המוסיקה שהם מנגנים אלא גם על פי השנה בה הם פעלו בלהקה. המוסיקאים של שנות השישים אינם דומים למוסיקאים של שנות האלפיים ובכל זאת משהו מקשר ביניהם, אולי זו הגיטרה, או כלי הנגינה בכלל, ואולי זה היכולת ליצור מוסיקה שמענגת את האוזן שלנו. אם חושבים על מכנה משותף נוסף אז אולי ההתנגדות לכל מה שקשור לשיטות הסרת שיער למיניהם.
נדמה שהמוסיקאים ברחבי העולם בחרו להעלות את השיער על המזבח של המוסיקה. מראה שיער מרושל או אקסטרווגנטי משמש חלק בהופעה שלהם. בואו ניקח כמה ממיטב זמרי העולם לדוגמא, בוב מארלי עטור הראסטות שמעולם כנראה לא נחפפו והשד יודע מה שורץ בתוכם, קורט קוביין בשערו הארוך, כל חברי להקת "רובים ושושנים" ויש עוד המון. כמעט כל רוקיסט שהחשיב או מחשיב את עצמו מניח לשערו לצמוח פרא, גם שיער הפנים, חשבו על להקת כוורת או תמוז, כמה חבר’ה הלכו עם קצר? מעט מאד הרוב הניחו לשערם לשתף פעולה עם הרוקיסטיות כמחווה לבוהמייניות שבהם. סקירה קצרה זו על תרבות השיער שלא לומר היגיינת השיער שלהם מושפעת מאנטי רציני מאד. כמובן שלא ציפינו מרוקיסט מן השורה לפסוע אל המכון הסמוך לביתו ולקבוע עשרה תורים לטיפולי הסרת שיער.